פסק-דין בתיק ע"א 25688-02-12

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת ר' שמולביץ) מיום 3.1.12 (ת"א 3315/05) שבו חייב בית המשפט את המשיבה לשלם למערערים 1 ו-2 (להלן: "המערערים") פיצויים בסכום של 230,000 ש"ח (בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה בשנת 2005 וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד).

המערערים בני זוג. בשנת 2004 הייתה המערערת בהיריון (הריונה ה- 13, שבוע 40). באותה עת היו לבני הזוג עשרה ילדים, בהם שלושה ילדים שסובלים מבעיות רפואיות קשות. ביום 4.4.04 הגיעה המערערת לבית החולים, כשהיא סובלת מכאבים עזים. לאחר בדיקה נקבע כי המערערת לא נמצאה בלידה פעילה, והיא שוחררה לביתה, עם הנחיות לשוב במקרה של ירידת מים, דימום, צירים סדירים או הפחתה בתנועות העובר. למחרת שחרורה, שבה המערערת לבית החולים, כשהיא סובלת מכאבים עזים, אשר לדבריה נמשכו לאורך כל הלילה, כשאך בשל ההנחיות שקיבלה, לא פנתה לבית החולים קודם לכן, במהלך הלילה.

בשל תמונה של מצוקה עוברית וחשד להיפרדות שילייה, הועברה המערערת מייד לחדר לידה, לניתוח קיסרי בהול. היילוד חולץ ללא רוח חיים, וניסיונות ההחייאה שנעשו עלו בתוהו.

בית משפט קמא, בפסק דין מפורט ומנומק, מצא כי בית החולים התרשל כלפי המערערת, בכך שהורה על שחרורה לביתה, מבלי שנערכה בדיקה מעמיקה של מכלול הנתונים, בשים לב לגורמי הסיכון הרלוונטיים, ומבלי שניתנה הוראה לשוב לבית החולים במקרה של כאבים. בנסיבות אלו חייב בית משפט קמא את המשיבה לפצות את המערערים, בגין נזק לא ממוני שנגרם להם כתוצאה ממות הוולד, בסכום כולל של 230,000 ש"ח (לשנת 2005), בהביאו בחשבון את השיקולים האלו:

א.                  הואיל והעובר חולץ ללא רוח חיים, אין הוא זכאי לפיצוי.

ב.                   לבני הזוג 11 ילדים משותפים, כולל ילד שנולד למערערת לאחר האירוע. למערער נולדו שלושה ילדים נוספים, מנישואים שניים.

בערעור זה מלינים המערערים על שיעור הפיצוי, וטוענים כי אין הוא עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. המערערים סומכים את טיעוניהם על ע"א 398/99 קופת חולים הכללית ואח' נ' דיין פ"ד נה (1) 765 (1999), שם נפסק פיצוי בסך של 600,000 ש"ח לכל אחד מההורים בגין כאב וסבל, וכן על ע"א 754/05 ו- 759/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (2007).

עוד המערערים טוענים, כי בית משפט קמא טעה כאשר לא פסק לזכות המערערת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, ולא פסק פיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים לעובר, אשר עפ"י הנטען עדיין היה בין החיים בעת תחילת הניתוח הקיסרי.

ב"כ המשיבה גורסת כי דין הערעור להידחות, הואיל והפיצוי שנפסק הולם וראוי בנסיבות העניין. כן טענה כי אין לקבל את טענות המערערים בדבר פגיעה באוטונומיה, שכן זו לא התקיימה בנסיבות דנן, ובדבר זכותו של העובר לפיצוי לנוכח הקביעה העובדתית שחולץ מת מרחם אימו.

באשר לטענה בדבר פגיעה באוטונומיה של המערערת - אנו סבורים כי דין הטענה להידחות. העובדה כי המערערת שוחררה מבית החולים, והרופאים המטפלים לא נענו לבקשתה להישאר בו, מהווה את עצם ההתרשלות כפי שקבע בית משפט קמא, אך אין בה כדי להקים עילת תביעה בגין פגיעה באוטונומיה.

באשר לזכות העובר לפיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים - קביעת בית משפט קמא מקובלת עלינו, כי משחולץ העובר ללא רוח חיים אין הוא זכאי לפיצוי, שכן עפ"י סעיף 1 בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962, " כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו" (ור' ע"א 754/05 + 759/05 הנ"ל).

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, נחה דעתנו כי יש מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, באשר לשיעור הפיצויים שנפסקו בגין הנזק הלא ממוני. בנסיבות העניין ראינו לחייב את הנתבעת, להוסיף ולשלם למערערים, מעל ומעבר לפסיקת בית משפט קמא, סכום של 200,000 ש"ח, בערכי פסק הדין של בית משפט קמא (קרי, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה. על הסכום האמור יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.2 אחוזים.

ניתן היום,  כ"ט סיון תשע"ב, 19 יוני 2012, בהעדר הצדדים.